‫למה אנחנו לא יודעים איך למות?‬

ישי לב הוא חבר מהסוג הנדיר. כזה שפוגשים פתאום באמצע החיים ולא מבינים כמה חסר לנו עד עכשיו. ישי הוא רופא משפחה שעובד בירושלים ואת הלימודים וההתמחות עשינו כמעט במקביל. הכרנו במקום שבו גברים בישראל מכירים חברים: במילואים. במשך שנים ארוכות הייתי אחד הרופאים הבודדים שכתבו בלוג באופן קבוע, וחבל היה לי שרופאים אחרים, לא מספרים את הסיפור שלהם.

באחרונה התחיל ישי לכתוב בלוג – שיפורסם בקרוב גם במתחם הבלוגים של אתר כללית. אני יודע שיש לישי הרבה דברים חשובים ומעניינים לספר. אני גא לפרסם אצלי פוסט אורח שלו, שעוסק בחיים, ובמוות, במסחור שלהם, ובטשטוש הגבולות בין רפואה לחיים. בעידן שבו הרפואה תופסת יותר ויותר שטח בחיים, מלידה ועד מוות, כדאי לקרוא את מה שישי כותב.
אסי סיקורל פורסם בראשונה ב־13.07.2011 כפוסט אורח בבלוג של ד"ר אסי סיקורל

הטור של סייד קשוע במוסף "הארץ" לפני שבוע העלה בי הרבה זכרונות ומחשבות. הטור מקביל בין חוויית המבקר בקניונים הצמודים לבתי חולים לזו של העובר ב"דיוטי פרי" בדרך לטיול בחוץ־לארץ. אותו אסקפיזם, רק הפעם בגרסה רפואית. ״אינטרקונטיננטליות שמדגדגת לי כאן וכאן…״ 

קשוע, בכתיבתו הנשכנית-מלטפת, מאיר את החיפוש אחר הנוחות, הנעימות וטשטוש-החיים, שמטרתו לסייע לנו להתמודד, ולא פחות – לסייע לנו לשלוט, כביכול, במה שיקרה לנו ברגעים הכי מפחידים ואינטימיים. כאילו ש״אני לא כאן לכימותרפיה, אני רק קונה שעון אורלוגין במבצע״. 

בהדסה עין־כרם, כמו בשאר המרכזים הרפואיים הפרטיים והציבוריים, התפתח עולם שלם שהוא כאילו נפרד וכולל בתוכו את כל מרכיביו של "עולם הבריאים": מלון למשפחה, חדרי אשפוז ברמה של מלון חמישה כוכבים, שורה של מסעדות שבהן אפשר לבחור אוכל שמתאים לך, כאורח או כמאושפז, מרכזי יופי וכמובן – טלוויזיות עם שלל ערוצים של בידור ודרמה. עושה רושם שהמגמה רק תתחזק. התחרות בין המרכזים הרפואיים כבר עברה מזמן מתחום הבריאות לתחום של ״ניהול חוויית הלקוח״.

 רובנו לא רוצים לראות חולים מסתובבים בפיג'מה בקניון השכונתי עם עמודים שעליהם מנות דם, שקיות טפטוף עם חומרי כימותרפיה, או אפילו חבישות. למעשה, מאז ומתמיד קיים צורך של הציבור להפריד בין עולם הבריאים לבין עולם החולים. אז מה השתנה פה? שהחולים (אנחנו, לצערנו, כי באיזהו שלב מדובר בכולנו… תחשבו על זה רגע) דורשים תנאים! קפוצ'ינו, סטייק, קניות – כי נכון, משעמם במיטה במחלקה.

פשוט להיות. בלי מקיאטו, בלי ארוחות גורמה, בלי חדר ממתינים מפנק, לבד בלילה, במסדרון אפל, שעות ארוכות (בתמונה: Escapism מאת שרה הובס, תדפיס. www.solomonprojects.com/artistpage/hobbs)

אני נזכר בליווי הראשון אל המוות שעשיתי בתחילת ההתמחות, ליווי אל מותה של הסבתא ממחלה חשוכת מרפא. זה היה במשפחה גדולה, בישוב שכוח־אל ("נכשל" ו"נחשל", או "פרימטיבי" לפי הגדרות של אלה הגרים במרכז הארץ). אבל אני פגשתי משפחה מופלאה, כה שונה ומפתיעה, שגרמה לי לשינוי ביחסי לסוף החיים – כרופא וכאדם.

האשה הזו, שהיתה סבתא נהדרת לבני משפחתה, סבלה מסרטן בשלב מתקדם. למעשה, הגעתי אליה הביתה כדי לסעוד אותה לקראת מותה. בכל ביקור שלי, נוכחתי שמספר המטפלים והמבקרים הולך וגדל. וככל שמצבה החמיר – גדל מספר המבקרים והנוכחים. לבסוף, בשבועות האחרונים לחייה, הגיעו כל הקרובים להיות איתה, למרות הכרתה המיטשטשת והולכת.

ככל שצנחה עוד ועוד אל תוך חיבוקו האכזרי של העולם המנותק של הצועדים בדרך הבודדה הזו, הם היו שם איתה.

כל הזמן.

אולי היא ראתה אותם; אולי שמעה; אולי לא. אבל כולם ישבו סביב מיטתה, שהוצבה במרכז הסלון, בכו, צחקו, דיברו, שתקו, שקטו. בתחילה מדי פעם עוד התרוממה ואמרה משפט ברור וצלול, אבל בשאר הזמן היה רדומה. עד שגם רגעי חסד אלה נעלמו והיא שקעה אט־אט לעולם אחר.

* * *

הסבתא הפרטית שלי היתה מעין חצי־אמא עבורי – מאז שהייתי ילד קטן וגם בעת ששירתתי כחייל בודד. לאורך כל הדרך – היא זו שתמכה בי: היא היתה בת לדור נפילים מצפת שדבר לא זיעזע את יציבותו. תמיד ידעה מה לעשות – וכיצד. עם השנים כשלה בריאותה ובגיל מאוחר מאוד חלתה בדלקת לבלב קשה. וכאשר סבתא שלי, האהובה, הושכבה בטיפול נמרץ מטופש בגיל 94 ונפטרה בבית חולים במרכז הארץ, אני, הרופא בהכשרה, הייתי מאוד עסוק: בא והולך בשעריו של הטיפול נמרץ; מתהלך בין לבין להפסקות של מקיאטו במרכז המסחרי; עוסק בשיחות מסדרון, בהסברת פנים לרופא התורן או לאחות הראשית וב"משיכות בחוטים" – כך שנקבל עוד חוות דעת, ועוד חוות דעת. ועוד אחת.

 רק שלא הייתי שם. בחוויה.

כמה חודשים אחר כך, נרגש עד דמעות, סיפרתי למשפחתי הנרחבת על החוויה המתקנת שהיתה לי בליווי אל המוות של אותה גברת קשישה, שמשפחתה הציבה את מיטתה במרכז הסלון וישבה סביבה עד שיצאה נשמתה.

בני משפחתי האוהבים והדואגים הנידו ראש. הם היו בטוחים ש"התחלקתי על השכל". שנעשיתי רך מדי. במהירות ממוקדת ופסקנית אמרו כי הם היו "נלחמים עד הרגע האחרון". הם לא היו רוצים ש"אנחנו נעבור חוויות קשות כאלה". להם יהיה עובד זר, או אחות פרטית. והם בכלל יאפסנו את עצמם או קרוב המשפחה החולה באחד מבתי החולים המפוארים.

וכן, בטח, "אתה גם מוזמן לבקר". לשעה קלה.

שמרתי את מחשבותיי לעצמי, אבל עמוק בפנים לא הסכמתי עם אף מילה. ראיתי בזה צורך בשליטה, או פתרון אחר לפחד שלא יודעים מה לעשות איתו. לא לגמרי הבנתי.

כמה שנים לאחר מכן, כמה מבני משפחתי כבר היו אחרי ניתוחים מסכני חיים. בכל המקרים לא הקשבתי להם, ולא הלכתי בעקבות עצתם-בקשתם. ישבתי למרגלות מיטתם עד שהתעוררו וחזרו לעצמם.

לי - ולהם – זה עשה, אני חושב, רק טוב.

בלי מקיאטו, בלי ארוחות גורמה, בלי חדר ממתינים מפנק, לבד בלילה, במסדרון אפל, שעות ארוכות.

אדם מול אדם. אדם עם אדם.

נחזור להיום: האם האסקפיזם שבמרכזים רפואיים, שהם גם מרכזי בילוי, הוא בהכרח רע? ברור שלא, אני מניח שהוא גם מעניק לנו כוחות להמשיך הלאה במצבים רפואיים קשים. בדיוק כפי שאוכל הוא חלק בלתי נפרד מכל טקס שבעה יהודי, וכפי שבכל חדר מצב בפיקוד הצבאי יש פינת קפה, שהיא לרוב הפינה הפופולרית ביותר. 

אבל כרופא, וכאדם, אני לא יכול שלא לתהות - האם כל האסקפיזם הזה לא גורם לנו לפספס כאן חוויה חשובה, אינטימית ועמוקה שאולי לא תזדמן לנו שוב בחיים? חוויה שאולי שווה לוותר קצת בשבילה על השליטה ולזרום עם הרגשות שלנו עד הסוף? 

ד"ר ישי לב הוא מומחה ברפואת משפחה בקבוצת כללית ורופא עצמאי במבשרת־ציון