"אמא, תראי", הוא אמר, "הנה חתול". הבטתי בילד. זו היתה הפעם הראשונה מהרגע שראיתי אותו שפניו הוארו והוא היה מלא התלהבות והתרגשות. "קוראים לו אוסקר", אמרתי. "הוא גר כאן?" שאל הילד וניגש למיטה כדי להביט באוסקר מקרוב. "כן", אמרתי, "אוסקר מתגורר כאן, עם כל האנשים האחרים שגרים בקומה הזאת". "מה הוא עושה?" "ובכן", עניתי, "בדרך כלל הוא עושה דברים שחתולים עושים, אבל אני משער שהוא גם משגיח על כל מי שנמצא כאן ומטפל בו". "והוא יטפל גם בסבתא שלי כשהיא תהיה כאן?" הוא שאל. "כן, פרדי. הוא יטפל בה. היית רוצה שהוא ישגיח עליה?" פרדי חשב לרגע ואז ענה בכובד ראש: "כן".
(ביקור חולים עם אוסקר כישרונו המופלא של חתול רגיל בהחלט / ד"ר דייוויד דוזה, ספר חדש בהוצאת מטר)
בעידן המודרני הבית כבר אינו אותו מבנה כפרי, שבו הפרה גועה ליד החלון הפתוח, הפרחים קופצים פנימה לביקור ופרפרים מרפרפים ליד מיטת החולה – ומעופם החוצה אולי מרמז על עולם אחר הממתין לנוטה למות.
בעולם כזה גם קרובי המשפחה שלנו כבר לא נמצאים בבקתות העץ הצמודות, או לכל היותר במורד ההר בכפר הסמוך. הם עסוקים ולרוב מתגוררים רחוק. כן, יש טלפון, אבל להגיע?… "לא נספיק השבוע, סבתא".
רבים מהמטופלים שזכיתי ללוות אותם בסוף החיים היו ספונים בדירות קטנות וחשוכות, מלווים בבן משפחה אחד או בעובד זר (שכמה אירוני, קורא למעסיק או למעסיקה "סבא" או "סבתא"). מטופלים יקרים אלה מבלים בדרך כלל את החודש האחרון לחייהם באותה דרך שבה בילו את השנים האחרונות – מרותקים לביתם או למיטתם מול הטלוויזיה, בצפייה או בבהייה בחדשות ובשידורים חוזרים של תוכניות ריאליטי עבשות, שאת רובן כבר שכחנו.
נורא עצוב לראות אדם שמעביר את השבועות האחרונים לחייו המלאים והפוריים בבהייה במסך חמישים אינץ' ממרחק שלושה מטר, בוהה אל הכלום וממתין לסוף השידורים.
הצורך לטפל בחיות ולהעניק להן אהבה – והקבלה של האהבה החייתית בחזרה - משפיעים לטובה לא רק על מבוגרים. הם משפיעים על כל הגילאים ועל כל המצבים (צילום: אורה לב)
הספר המקסים ביקור חולים עם אוסקר, שממנו לקוח הציטוט המובא בראש הפוסט, מבוסס על אירוע אמיתי שדווח בכתב עת רפואי שהוא מן המכובדים ביותר בתחום, מספר בשפה קלילה ומהנה על חתול שהופיע לפתע פתאום על מפתן דלתו של בית אבות אמריקני טיפוסי.
החתול הזה, אוסקר שמו, הוא בעל כישרון יוצא מן הכלל. מסתבר שבדרך כלשהי הוא מזהה את הנוטים למות ובוחר ללוות אותם – ורק אותם – עד רגע מותם.
לא ייאמן?
ייאמן גם ייאמן.
אבל מעבר לפליאה הראשונית והתהייה "איך הוא עושה זאת", הכישרון האמיתי שאני מזהה אצל אוסקר הוא כישרון ייחודי באמת, כישרון החמלה.
נוכחותו מספקת הסחת דעת מבורכת למשפחות הקשישים והמטפלים, הוא מעין אובייקט-מעבר שאליו נצמדים חזק בעת הטלטלות וההתמודדויות ברגעים האחרונים של סוף החיים, וברגעים הקשים שלאחר מכן.
אוסקר מעניק נחמה בזמן הנכון, כשאנשים זקוקים לה ביותר. בעצם נוכחותו על מיטת החולה הוא מודיע הן לצוות המטפל והן לקרובים שהגיע הזמן להיפרד, לנטוש את האחיזה הקלושה בסיכוי לחיי אינסוף ולהכיל את הרגע, רגע הפרידה.
להיות בו.
רוב הקשישים שאותם אוסקר מלווה לא הכירוהו בחייהם. רובם, בסוף ימיהם, כבר אינם בהכרה כדי להודות לו על התמיכה. אבל אצל בני המשפחה של הנוטים למות ואצל אנשי הצוות המטפל, המתוארים בספר, נרשם המהפך האמיתי ביחס לתקופת סוף החיים.
בדיעבד, לאחר קריאת הספר, נזכרתי בדאגה שאחזה בי כילד, כאשר ראיתי את אמי בוקר אחד במיטה, לאחר שלא קמה, כמדי בוקר, לתפעל את הבית כגדוד צבאי מתורגל היטב. באותו בוקר נצמדה אליה חתולת הבית הסיאמית שלנו, לולה, וכך גיליתי את המחלה של אמי, שהוסתרה מעינינו, הילדים (ואשר ממנה החלימה בסופו של דבר. אולי בזכות אותה תמיכה של לולה החתולה הסיאמית?).
בעשורים האחרונים הוכיחו מחקרים רבים את הקשר החיובי שבין חיות מחמד ביתיות כמו חתול או כלב לחיזוק התהליכים משפחתיים ולשיפורם. רק חשבו לרגע על העיניים התמימות של כלבלב שמשתובב באמצע ריב משפחתי והשפעתו על הסביבה.
עוד נמצא במחקרים כי טיפוח חיית מחמד מסייע בהתמודדות עם מצבים מלחיצים ועם גורמי חרדה ומשפר את הבריאות באופן ישיר.
במה זה מתבטא, אתם שואלים? בהרבה תחומים. בהפחתת הדיכאון, בהורדת לחץ הדם ובשיפור במצב השומנים בדם. אבל הצורך לטפל בחיות - להעניק להן אהבה, והקבלה של האהבה החייתית בחזרה – משפיעים לטובה לא רק על מבוגרים. הם משפיעים על כל הגילאים ועל כל המצבים – משיפור מצבם של מבוגרים הסובלים מדמנציה (שיטיון) ומסרטן ועד שיפור מהירות ההחלמה של ילדים המשתחררים מבית חולים.
* * *
אחת השאלות שאני נשאל הכי הרבה כרופא משפחה על־ידי קשישים ובני משפחתם הוא "כמה זמן נותר?" ו"מה יהיה ברגעים האחרונים?"
אוסקר החתול הוא אולי האלגוריה המושלמת לתפקיד הרופא ברגעים אלה. הוא מעניק התראה בזמן על מותו הקרב של בן המשפחה; הוא עושה זאת בעדינות שקשה להתחרות בה; הוא מעביר מסר בלי מילים, כאשר לא תמיד יש מילים; והמסר נמסר בצורה רכה ומלטפת, ובגרגור חם.
הלוואי שגם אני הייתי יכול לענות ככה לשואלים אותי.
נאה דורש נאה מקיים: אצלנו בבית תמיד היה כלב, מילדותי ועד היום. ותמיד הכלב היה שלי. למעשה כלבי, יונתן, גידל אותי כמו אח גדול. כיום, אורה, אשתי האהובה ובעלת לב הזהב, אוספת מדי פעם גורי חתולים עזובים, ציפורים שבורות כנף ואפילו צבים דואבים, כדי לסעוד אותם לבריאות ולשמנמנוּת, ולשחררם ברגע שיחלימו.
רובם, אגב, בוחרים להישאר פרא בגינתנו, באים והולכים איך שבא להם ובחורף בוחרים להסתתר מדי פעם בחום ביתנו. כל החיות האלה מעניקות לכל בני הבית הזדמנות לחוות רגשות של אהבת הזולת, של קשר ושל נתינה – וגם אפשרות ללמוד מתי לוותר ולשחרר וכיצד להיות אנושיים יותר. ובריאים יותר.