"כשמישהו מת זה הרבה בירוקרטיה, מה?", היא ספק אומרת ספק שואלת, החיוך המריר בזווית פיה מעורר עגמומיות וחיבה.
התחלנו את התהליך לפני חודש ובינתיים אנחנו אחרי השבעה למות בעלה. העובדת הסוציאלית אמרה לה כבר כשאושפז "שושנה, כדאי לך להגיש בקשה לתוספת רנטה, כולם מגישים הרי מגיע לך כי יש לך ירידה בצפיפות העצם", אז היא הגישה. עכשיו שושנה אצלי במשרד המרפאה בשיער מתולתל דליל וצבוע ארגמן ושפתיים קפוצות, ממלאת טפסים. למה? כי המדינה לא מאמינה לה.
יש תיעוד מצוין של תקופתה במחנה ההשמדה, כך שאין בעיה עקרונית לגבי עובדת היותה ניצולת שואה, וזה מזל כי הרי ידוע שהכרה כניצול שואה הוא תואר כביכול מבוקש כיום בקרב הדור הקשיש. כל זה, היא אומרת, רק בזכות הגרמנים, ששמרו תיעוד ויש לה את הניירות המתאימים ("פפירה" בפיה). הבעיה, כפי שהוסבר במכתב בן שורה אחת שקיבלה מהמדינה, היא שיש להוכיח כי אכן סבלה מירידה בצפיפות העצם עוד כשהייתה צעירה, הרי כעת בגילה המתקדם והרווי מחלות לכולם יש אוסטיאופורוזיס, מה החוכמה.
וגם אם רוב שורדי המחנות סבלו מכך אין זה אומר בהכרח שגם היא מאובחנת, ובוודאי אין זה אומר שתזכה בתוספת תשלום עבור ירידה בצפיפות העצם רק בגלל שהיא כזו נמוכה, ואם זו הגישה שלה אז פשוט נצטרך לתת לכולם והיכן כאן הסדר וההיגיון? טוב, בשביל זה צריך לנבור בניירת 30 שנה אחורה. זה מצריך הוכחות, המצאה של מסמכי עדות, תאריכים מודפסים. למזלנו או לא, המדינה שלנו היא לא בדיוק גרמניה, שם היה סדר והגיון והיו רושמים כל דבר.
יחד אנחנו מביטים ברישום המרושל והדל בתיק הרפואי "אז היו קצת מחפפים בארץ", היא אומרת, שוב בחצי חיוך שבור. לא מצאנו בתיקים דבר, התיעוד לא מספיק ישן והשאר הושמד. עכשיו זו רק המילה שלה.
השאלת האומנית אורה לב
שִׁמְעוּ דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנִים –
אֲדָנִים!
אֵיזֶה עוֹלָם קוֹדֵר בְּקִינָתָם הֵם מְתַנִּים!
בְּדִמְמַת לֵילָם,
אֶת מְרָתוֹ הַשְּׁחוֹרָה שֶׁל צְלִילָם!
קוֹלָם הַמִּתְנַהֵם
מֵחֲלֻדַּת גְּרוֹנוֹתֵיהֶם
אֶנְקָתָם.
מתוך "הפעמונים" / מאת אדגר אלן פו, תרגום ראובן וימר.
ישבנו שנינו ביום חמישי האחרון בערב לעבור על התיקים, המרפאה הומה אדם לקראת סוף השבוע, הרגשתי את הלחץ הגובר ואת אי הנוחות מתבשלת מחוץ לדלת באזור ההמתנה. שקענו בשיחה על החודשיים האחרונים של גיהנום בהם איבדה את בעלה, הכל בחדר הפך איטי וביקשתי לקחת את הזמן, לשמוע ולהרגיש, לחדור לשעה קלה למציאות שלה וקצת לעזור. באבחה אחת כבר לא שמענו את המסדרון וההמון.
רק לפני חודשיים הגעתי אליהם לביקור בית. "הוא לא הולך ישר, היינו במיון ונתנו לו כל מיני תרופות אבל משהו לא בסדר, אתה יכול לבוא?" ביקשה. דירה צנועה, מטפסים ירוקי עד בתוך הבית משתלשלים מעל המטבח – איזה יופי צנוע. מסתבר שבמיון מצאו לחץ דם גבוה ונתנו הרבה תרופות, עכשיו לחץ הדם נפל לרצפה, "תדבר עם הנוירולוגית אנחנו ממתינים לתשובת ה-MRI".
צהרי היום, מספר ימים אחר כך, ישבו לאכול. זווית הפה התעקלה, מעין חיוך לא רצוני חד צדדי. היא רצתה לפנות למיון אבל משפחתה הציעה לאכול ואז לראות, והנה זה כבר עבר לו. אבל אחרי האוכל זה הופיע שוב ובגדול. אושפז בשל אירוע מוחי חמור, בבית חולים אוניברסיטאי – שם עבדה בצעירותה. אחרי שבוע במחלקה קפצה לעדכן אותי, לקרוא לעזרה. בהתחלה היה נהדר, טיפלו כמו שצריך, אבל הוא לא השתפר. כעת מתעלמים ממנה."הוא חלש ואני הייתי אחות, אני יודעת שמשהו לא בסדר". הצעתי לה כמה רעיונות, אך רובם כנראה לא מעשיים ואחרי שבוע נוסף כבר הלכו בעיקוף סביבה בכדי לא לפגוש את הדרישה שלה שיקשיבו לה בתוך העומס האדיר שבמחלקה, שישמעו את דעתה כי משהו לא בסדר, שיבדקו. אחרי שהקשיבו פעם ופעמיים והימים עברו הם כבר לא רצו לשמוע – "זה האירוע המוחי סבתא, זה בסדר". ישבה לצד מיטתו, תומכת בו ובילדים, נעימה לצוות המחלקה ומרגישה אשמה – הטרגדיה מתרחשת לנגד עיניה והיא חסרת אונים.
"לאחר שהמטופל סיים את הטיפול החריף הוא משוחרר להמשך טיפול במחלקת שיקום". אמבולנס הוזמן אך הוא כמעט ללא כוח לדבר, בוודאי שלא יכול ללכת. אין בעיה, הביאו כיסא גלגלים, רק שיפנה את המיטה, הבא כבר ממתין במסדרון, והמתמחה ספוג בעייפות ישב במסדרון עם החדש לקבל את האנמנזה (סיפור המחלה). היא נתנה לבעלה יד ותמכה בכתפו אך הרגישה רטיבות במיטה – מתחתיו המזרון כולו ספוג דם. משלשל דם ולא ידעו על כך דבר? בכל אופן, זה מסביר את החולשה, מסביר את תחושת הבטן שלה, לעזאזל, היא צדקה!
במקום לעבור למחלקת שיקום, המקפצה חזרה לעולם הבריאים, בוצעה תפנית לאחור. שבועות ארוכים בילתה בטיפול נמרץ, התערבויות חודרניות שונות ושהיות במחלקות שכבר לא זכרה את שמן, הכל מתערבב לזמן אחד, יום ולילה אחד ארוך. למרות שביקשה לא להנשים, וגם הוא ביקש ממנה שתוותר ותיתן לו למות, לא הצליחה לשכנע בכך את משפחתה ואת הרופאים, עד שבעצמה כבר לא היתה בטוחה מה היא רוצה. הטיפול נכנס לאוטומט, הצוות היה בטוח בדרך הנכונה וידע להחליט הכל בשבילם, בטחונה העצמי התערער. כך, כנגד רצונה, אחרי חודש של הנשמה והזנה ובית חולים, הוא נפטר. עכשיו הפרק של בעלה בחייה נסגר.
עברה כמעט שעה, חזרנו לדבר על הרנטה, על צפיפות העצם. החלטנו כי ננסה לחשוב על פתרון יצירתי – הצעתי שנברר שוב מה בדיוק משרד האוצר קבע – אולי זו טעות תמימה? יש לי כמה רעיונות אותם אעלה, אבל עכשיו כשהיא תענה לי ב"באמת כך אתה חושב?", אולי במקום להנהן אשאל "רגע, אבל מה את חושבת?". אולי.