"una situación imposible, Usted está demasiado enfermo". כששמעתי את השיח הער בספרדית מהמסדרון, אורו עיני, חיכיתי לו כל היום. נעמדתי וקיבלתי את פניו, לחיצת ידו הגדולה, החמה והרכה, בזהירות, לא חזק מדי. הוא התקדם פנימה על כסא גלגלים והיא, הבת שהפכה לבוגרת מגילה, דוחפת אותו במבט מודאג. הוא לבוש כרגיל ברישול כמעט ישראלי, ואילו היא מסתווה היטב בנוכחותו המרשימה, בגדיה מעידים על חוסר עניין בחיצוניותם של דברים, טובת לב ומעשית להחריד.
- מה עושים כשהורה קשיש מאושפז? 10 טיפים
- החיים בצד השני: לחיות עם חולה אלצהיימר
- כל השאלות, כל התשובות: פורום 65 פלוס
- לאחר שהתיישבתי הבטנו אחד על השני בחיוך של חברים טובים, מושכים את הרגע הזה עוד קצת לפני שניכנס לעניינים - כמו השתיקה שמסביב למדורה רגע לפני שהוידויים המעניינים מתחילים לצאת. "Cómo está usted amigo", הוא מחייך, ובתו המבינה נותנת לו את כל הזמן שהוא צריך, לפני שמתחילה, בעברית כדי שלא יבין.
בזמן שהיא מדברת, הוא כביכול לא מבין, פוכר ידיו כילד, שפתיו קפוצות, ממתין בשקט לתורו. מביט בביטחון מלא בבתו, בת לווייתו, הדואגת לו הכי נכון, החושבת רק עליו ולא דואגת לעצמה ולו לרגע. השתיקות שלו ארוכות כבר זמן מה. לצערי, הדמנציה מתפשטת, הגוף בוגד, רשימת התרופות מתארכת. אך עיניו מלאות בטוב שלא ראיתי באחר, לנוכחותו הילה מיוחדת במינה המקיפה אותו בבוהק הזוהר בתמימות. מלאך שברירי, זקוק למישהו שיראה את ההילה שמעבר למעטפת הבלויה.
צילום: אורה לב
"אני בכוונה לא אומרת את שם המדינה, כי הוא רוצה לחזור הביתה. את הטיסה לטיול בלונדון הוא לא עבר בהצלחה, אתה זוכר שהיה חשד אז שבגלל הטיסה הוא חטף אירוע, אז טיסה הביתה - אין סיכוי! הגריאטר אמר שאולי לשם הוא יגיע, אבל לחזור, די בטוח שלא". עיניה מתמלאות לחלוחית, אך היא עוצרת את עצמה. הוא מביט לכיוון אחר, מודע לרגשותיה, חש ברעידות קולה גם בלי להישיר מבט. נראה כאילו הוא נמצא הרחק מכאן, כאילו כבר נסע.
אנחנו לא מדברים אפילו אנגלית, שאותה הוא קצת מבין. אומנם לא נעים לי לדבר כך בנוכחות מטופל, אך לפעמים חייבים, החיים לא פשוטים. לאחרונה העברית שלו נעלמה, חצי מהאנגלית איתה, מאז האירוע המוחי האחרון ובכל אירוע שכזה אזורים שונים במוח פשוט כבים.
"אתה חייב להגיד לו שהוא לא יכול לנסוע, לך הוא יקשיב. אני אהיה חייבת לנסוע איתו, לחודש שלם", היא אמרה. בתחילה לא הבנתי את החיבור בין שני חלקי המשפט, כלא מאמין למשמע אוזניו. עכשיו אני בוודאי מצטער על כך שדיברנו עברית לא מתורגמת. "מי בכלל יטפל בו שם, הוא לא מבין, הם עסוקים, עובדים". הבקשה הזו הפתיעה אותי, היא כבר מכירה אותי ויודעת שאני לא מאוד ממושמע, "את יודעת שאני לא יכול להתערב, זה ביניכם". אבל היא ממשיכה, עדיין בעברית, ואני מקשיב, אולי בכל זאת תעלה טענה משכנעת, אולי היא בעצם המטופלת שלי היום, ולא רק הוא. הוא בא איתה לכאן מאי שם אך היא לעומתו עזבה את 'שם', ברחה בשל סיפור חיים משלה, עברה עם מזוודה קטנה לכאן, להתחיל מחדש.
"אני מבין שאתה רוצה שאנחנו נעזור לך לעשות מעשה לא אחראי והרפתקני", אני שואל אותו, "למה?". הוא לא מבין והיא חוזרת ומסבירה בספרדית, ואז הוא מבין וצוחק, מרצין ועונה באיטיות, שעון קדימה, כך שאבין, "רוצה להיפרד מאחי" (הם היו בקשר מצויין, היא מסבירה), "הבנתי, אך היכן תגור?" אני שואל, "בבית כמובן" (יש לו בית גדול מול הים, קרוב לעיר בה חי כל חייו ולשם הוא רוצה לחזור, הוא מסבירה).
"תראי אני לא יכול להחליט כאן ביניכם, יש כאן סיכון אמיתי אבל אני בטוח שגם את לא מעדיפה שהוא יבלה את שארית ימיו בקומה שביעית עם חלון לבניין השכן". אני מביט בה לרגע, מבטי משתדל ללטף, כביכול אומר שזה בסדר, שהוא צריך את זה ושאולי היא חזקה מספיק בכדי לוותר לו. שיש לה כוחות לשים אותו במקום הראשון ואותה שניה, שוב. אני רואה אותה מבולבלת קצת מהתגובה, אולי שוקלת מה עוד לספר ומה לא, משלימה בראשה עם הרעיון ולבסוף אומרת: "אני מבינה את זה עכשיו, אבל אני לא אסע! אחי שגר בארץ ייסע אתו".
עכשיו גם אני הבנתי לראשונה, זה לא הוא זו היא.
בגיל מבוגר ובוודאי בעת דמדומי החיים רובנו נהיה תלויים, בבני זוג ובילדים או באחרים. אנו מאבדים כך חלק מהעצמאות שלנו על בחירותינו, ובמקרים מסוימים על רכושנו ואף על גופנו. סיפורם של המטפלים בנו מתגנבים לעיתים אל תוך חיינו עד שכמעט ומחליפים את הסיפור שלנו; העדפות המטפל מחליפות את העדפותינו שלנו, תחומי העניין והתחביבים שלהם הופכים להיות שלנו, טעמנו באוכל משתנה ועוד. אנו עשויים שלא לשים לב לכך, עד הגעה למצבי משבר כגון התנגשות של סדרי עדיפות אידיאולוגים בחיים או תחושת אובדן מוחלט של עצמך בתוך חייו של אחר.
אם מחלה קשה פוגשת אותנו בגיל צעיר יותר, הצורך לוותר על השליטה לא צפוי ומפחיד עוד יותר ועשוי אף לעורר התנגדות רבה אצל מטופלים לעצם התמיכה. כל זה קורה דווקא עם המטפלים האכפתיים ביותר, אגב תוך כדי כך שגם הם מאבדים חלק מהשליטה על חייהם, ולפעמים לא זוכרים מה היה חשוב להם לפני שהקדישו חייהם לטיפול בבן זוג שהמזדקן במפתיע, אב מבוגר, או ילד נכה. ההיו חלומות, אהבות, תחומי עניין משלהם לפני שמצאו עצמם בוקר אחד מקדישים את רוב מרצם וזמנם לטיפול באחר?
אני מתקרב אליו למרחק נגיעה, חופן את ידו בידי ופונה אליו באנגלית ולאט, "אתה רוצה לעשות מעשה מסוכן מאוד, חסר אחריות ובוודאי לא בריא כפי שנאמר לך בצדק מוחלט, חייך יהיו בסכנה". אני רואה אותו קמל בכסא. "אבל אם אתה מודע לסיכון ובכל זאת רוצה לנסוע, אז אני ממליץ לכם לנסות ולמצוא את הדרך הכי בטוחה שאפשר. אם אתה חייב זאת לעצמך, מה אני יכול להגיד?". הוא פורץ בבכי של שמחה, גם אני מרגיש לחלוחית בעיני ומבין כי ההחלטה נפלה.
הוא לוחץ את ידי בחמימות ובהתרגשות ומנסה להביע במעט אנגלית שנותרה בו את תודתו. גם בתו מרשה לכמה דמעות לזלוג. אני מעודד אותה ומסביר לה בעברית כיצד אנסה לעזור לפני ואחרי הנסיעה כך שבכל זאת נצמצם את הסיכון לאירוע מוחי נוסף, דילול דם, גרביים מיוחדות, אנשי קשר במדינה אליה הוא נוסע. נותן את תיבת האימייל שלי ואנו קובעים להיפגש רגע לפני הנסיעה שוב. מחשבה טורדנית מלווה את ההסברים שלה על התארגנות "בתוך מספר חודשים", אני רק מקווה שיספיק לעשות זאת.
החיים האישיים של המטפלים והמטופלים חייבים להיות מוגנים כבעלי משמעות לא פחות מאשר החשיבות הברורה של המשפחה כתומכת בתקופת משבר. האיזון חשוב לשני הצדדים באותה המידה, ובעיקר בליווי ממושך במצב של מחלה ונכות כרונית או ממושכת. אובדן הדומיננטיות שלנו בסיפור חיינו, כמטופל או מטפל, לעיתים אינו נסבל וצריך למצוא דרך להתיר מעט את החבילה ההדוקה של "תומך-נתמך", ולנסות למצוא כוחות נוספים שיסייעו לנו בטיפול, לפי הצורך.
המצוקה שלו הייתה של חסר ישע, מוגבל בהחלטותיו. מצוקתה שלה הייתה בשל הלחץ להפסיק את רצף החיים שלה באבחה חדה ובעיקר בשל החשש מחזרה למדינה ממנה החישה רגליה. כיצד יראו חייה שלה בחודש שבו הוא יהיה שם, האם הוא יעריך יותר את ההקרבה והתמיכה שלה כאשר יהיה תלוי באחרים, או שדווקא ירווח לו? האם תסלח לעצמה על כך שנתנה לו לנסוע בלעדיה? האם הוא יחזור? כל השאלות האלה ממשיכות לקנן בי הרבה אחרי שעזבו את החדר. האם שוב אני לוקח סיכונים, מיותרים? האם אראה אותו שוב? אני מאמין שכן, הוא קרוב אצלי בלב.