מזיעים בחום של 40 מעלות, מתנשפים, מסוחררים לחלוטין ומבועתים מקצות השערות ועד האצבעות, אשתי ואני העברנו רגל אחר רגל לאורך מסדרון מרופד מכל עבר ואפלולי . עצרנו וחיבקתי אותה. "זה הכל בראש", אמרתי והיא בקושי הנידה לאישור, אחיזתה בידי רק התחזקה. חרדת הנטישה טלטלה את שנינו במפתיע והביאה אותנו כמעט לכדי זחילה. אבל זה בדיוק מה שהיינו צריכים, לא הייתה ברירה.
איך הגענו לשם?
סוף סוף, שלוש שנים מאז הלידה האחרונה, הטראומטית, שהייתה הרבה לפני הזמן המיועד ללידה. אחרי תקופת אשפוז ממושכת בטיפול נמרץ ילדים וזו שלאחריה (כמו טירונות ושירות מבצעי של הורים ממושמעים), עשינו מעשה בשבילנו, בשביל המשפחה.
עברנו תקופה לא קלה, הורות צעירה ולא מנוסת בה כמו רוב ההורים היינו צמודים לחיתולים, בקבוקים, לילות של חום ללא שינה ודאגה, מסתובבים בבית החשוך עם התינוק שממאן לישון על הידיים בשעות מוזרות. הגדלנו לעשות כי זכינו להתמחות בטיפול בילד מיוחד, פיזיותרפיה וישיבות צוות עם אנשים זרים הדנים בטיפול בילד, החלטות של ועדות ואי ודאות מוחלטת.
ואז, אחרי שלוש שנים, כאשר הדברים התחילו לעלות על דרך המלך, החלטנו כי הגיע הזמן שלנו לאוורור. מאז ירח הדבש לא יצאנו לאוורור רומנטי בחו"ל, ובחיי שהיינו זקוקים לזה. היה לנו ברור שאם לא נמלא מצברים יהיה קשה להמשיך את המרתון בקצב הזה, בטח לא באהבה וחום כמו שצריך, ובצעד חריג החלטנו שאנחנו מרשים לעצמנו לעזוב את הזאטוטים כולל את בן השלוש אצל הסבתא ונעלמים לעשרה ימים בארה"ב. פשוט נעלמים. ההחלטה המטורפת הזו לא הייתה בדיוק דוגמה ומופת להחלטה זוגית שוויונית ומודרנית: הפתעתי את שנינו עם עסקה סגורה, כולל זו עם שירותי אכסניה אצל הסבתא המאושרת ("סוף סוף הילדים יקבלו קצת חינוך ואוכל כמו שצריך").
בכי בטיסה לניו יורק
בטיסה לניו־יורק פשוט בכינו (יש לי תמונות המראות את הארוחות שנותרו חתומות במטוס ואשתי הבוכייה מביטה מחלון הבואינג). את הלילה הראשון, ערב קריסמס, עברנו בהסגר בשל השלג הכבד ביותר שראיתי אי פעם. ובכל זאת היה לנו סוג של אוורור: בית שקט נטול ילדים (בדקנו שוב ושוב), שלג מדהים שנפל על סנטרל פארק בחוץ וליקרים חופשי.
דוגמניות דקיקות ושוטרים שמנמנים
ככל שהזמן עבר, הרגשנו יותר ויותר כלואים בכלוב של זהב. בבוקר החלטנו לנסות ולהיחלץ, קצת להירטב ולהתלכלך, להרגיש חיים. למרות השלג, יצאנו לשיטוט בחוץ עם מטרייה. מגוחך, אני יודע, אבל מה ישראלי מבין בשלג. שוטטנו במנהטן הריקה מאנשים ומכוניות, לבנה צחה, בשעת בוקר מוקדמת עד שלבסוף הגענו לחנות דונאט נהדרת. ההינו שם עם שוטרים אפרואמריקנים שמנמנים בתחילת משמרת, דוגמניות דקיקות לבושות ברישול, אישה בגיל העמידה וכלבה המטופח ואיש עם ילד קטן בדרך לבית ספר. כולם יחד בתערובת שנראתה כל כך אמריקנית . שתינו שוקו עשיר ואלוהי ואכלנו דונאט שנמצא על גבול החוקיות הבריאותית.
סחרחורת בקומה 18
לבושים במעילים ישראלים שלא עשו דבר חוץ מרושם, הדרך חזרה הייתה מעט ארוכה יותר ועם רמת סוכר וטמפרטורה של ארטיק שוקולד נכנסנו חזרה לבניין המפואר. מיד עם הכניסה הרגשנו בעיטה של גל חום אדיר, הבניין חומם כנראה בהגזמה מוחלטת. איך לא הרגשנו זאת קודם? מכת החום הייתה כמו מחסום הקול ואנחנו ניסינו לעבור דרכו. ניצלנו את התנופה של הדלת המסתובבת הענקית וחצינו במעוף את הלובי לכיוון המעליות. יצאנו בקומה 18 והסחרחורת שרדפה אחרינו מהכניסה תפסה אותנו בבת אחת. הפסים המתעקלים על הרצפה והקירות יצרו בלבול חושי מוחלט. איפה למעלה ואיפה למטה. נצמדנו בחבטה אל המעקה והקיר המתנדנד של המסדרון הארוך ארוך שנראה כאילו סופו בנקודה קטנה. על סף בכי וצעד אחר צעד, אוחזים נתלים אחד בשני הגענו לדירה.
טלפון מודאג לילדים
ישבנו מיד להתקשר להורים.
"נו איך ניו־יורק".
"בסדר, אפשר את הילדים?"
"לא,הם עסוקים, תתקשרו אחר כך" (צחוק ברקע).
כאשר אנחנו דואגים מאוד, כל דבר מאבד פרופורציה. בשל חרדת הנטישה והמעבר המסחרר מהקור אל החום, בדרכנו אל דירה שייצגה בית שאינו היכן שילדינו נמצאים, חווינו בעיה רפואית כביכול, שלמעשה ייצגה את ההתרגשות והחרדה שאחזה בנו. בנוסף, חווית הסחרחורת בשל המעבר מקור לחום ליבתה את תחושת החרדה ובבואנו לדירה הסתערנו על הטלפון מתוך תחושה שדבר מאוד לא תקין קרה לילדים.
החרדים באים
אלפי אנשים מדברים מדי יום עם רופאי המשפחה שלהם או מגיעים למיון עם בעיות שונות, שלכאורה נשמעות רפואיות ולמעשה מבטאות מצבי עומס וחרדה מצטברים כמו: כאבים בחזה, כאבי ראש עמידים לטיפול, כאבי בטן, בעיות עיכול עלומות ובעיות במתן שתן. כמובן, אנחנו לא תמיד יודעים לשים על השולחן את הנושא האמיתי. "לאחרונה אני מאוד מודאגת וזה גורם לי לחשוב ש… זה בטח גידול, מה לעשות ?" הבעיה עשויה להיות מוחמרת במערכת רפואית שלחוצה בזמן ומתגוננת, כאשר גם אם הרופא בתוך תוכו יודע כי מדובר בתגובה חרדתית, לעיתים הוא עשוי להתעלם מכך ובוחן את הדברים מנקודת מבט רפואית. "אני רק רוצה לשלול שאין התקף לב ואם לא אז אתה משוחרר".
אז מה אנחנו רוצים ברגעים אלו ? אנחנו כהורים רצינו לשמוע שהכל בסדר עם הילדים, שהם נהנים ועסוקים ולא מתגעגעים יותר מדי ושזה בסדר שאנחנו נהיה שוב זוג צעיר וזה מה שהורי ניסו לתת. גם בבריאות, כאשר אנחנו נבהלים, אנחנו רוצים בעיקר את הרופא של פעם – הרגוע והמרגיע שנמצא שם בשבילנו. אנחנו רוצים מטפל שיודע גם להקשיב לנו, הרי בסופו של דבר אנחנו המומחים בגופנו וברגשותינו. לעיתים אנחנו רוצים ריפוי של החולי, שקשור או לא לאיזו מחלה ולא ממש טיפול רפואי במובן המודרני של המילה, החזקה לרגע קט והזנה של נפשנו – הקשר עם המטפל היא שותפות דינמית ורגישה כמו כל זוגיות, אם משקיעים בה ניתן להפיק ממנה כל-כך הרבה יותר ממה שנדמה.
המרשם: אצבעות שוקולד
ליוויתי בהתנדבות כבר כמה מסעות נוער לפולין במסגרת משרד החינוך . לאחר שארזתי מזוודה של מכשור רפואי מתקדם ותרופות, התייעצתי עם המדריך שלי בהתמחות לרפואת משפחה, מי העמיד את עקרונות האנושיות ככלי טיפולי עיקרי. אותו רופא משפחה יקר הציע בחוכמתו: "קח איתך תמיד מיץ, אצבעות שוקולד וטלפון נייד. כל השאר קרוב לוודאי מיותר". הקשבתי לו ולא הצטערתי: בכל פעם שהגיע אלי נער או נערה לטיפול דחוף מלווה במורים דואגים ומבולבלים , הייתי מקשיב ברצינות רבה ושולף את הטיפול הטריאדי - כבר אחרי שלוק אחד מהמיץ ומישוש השוקולד בין האצבעות, החיוך היה מתחיל לטפס אל זויות הפה של הנער ולחץ הדם של כולם ירד. טלפון לאמא היה נחוץ רק במקרים הקשים ביותר, בדרך כלל היד החמה על הכתף הרועדת וההצעה לטלפון עשו את העבודה.
"כל החולים שלך כמעט בריאים"
השבוע התארח במרפאה שלי רופא חבר מאוגנדה. הוא משלים תואר שני בהדסה בבריאות הציבור ונרקמו בינינו יחסי ידידות. הוא צפה בעבודה שלי במרפאה.
"כל החולים שלך כמעט בריאים", הוא אמר בסוף היום.
"כן אבל הם בכל זאת צריכים אותי ואני מרגיש שאני עוזר".
הוא הסביר שאצלם הרבה דברים מטופלים מעצמם על ידי בן משפחה מנוסה, או פשוט חולפים לבד. פשוט אין מספיק רופאים. ואילו אני אמרתי שחלק ניכר מהפגישות שלי וחברי רופאי המשפחה עם מטופלים נועדו בשביל להרגיע כי תלונה מסוימת היא לא סימן למחלה הדורשת טיפול דחוף, או לשינויים ושיפורים קטנים בטיפול. חלק גדול מהפגישות עוסק בנושא חבוי שלא תמיד מוצג כגון דיכדוך, בדידות, עומס בלתי סביר על החיים וכדו'. וזה הנושא שעולה לדיון ובאמת אחר כך מרגישים יותר טוב.
אז מה אני מאחל לכם ולעצמי לשנה החדשה שאצליח לדאוג פחות ולקיים בחיי יותר חיוך וקשר אישי, חם ואנושי עם משפחה, ידידים ומכרים. שנה טובה.