האם גם מבוגרים צריכים לחגוג את יום ההולדת שלהם? אני חושב שכן. בשנים האחרונות נושא יום ההולדת אצלי ממש לא דעך, אבל הוא השתנה. אני נהנה מהרצון של משפחתי הקטנה לחגוג לי, אבל גם אוהב לתכנן את האירועים האלה בעצמי, ובכל שנה תופס יותר תעוזה בתחום שאמור להיות ספונטני בעיקרו. השנה, הפתעתי את זוגתי ותכננתי לנו חופשה זוגית ורומנטית שתתאים לשנינו - אמנות, טבע והמפגש ביניהם. אני לא בטוח מי משנינו יותר מתעניין במה, היא האמנית ואני הרופא, אבל עם השנים ההבחנה בין תחומי העניין שלנו נעשתה סבוכה, תסבוכת נהדרת ומפתיעה.
ביום ההולדת האחרון שלי פתחתי את עיניי בבוקר חשוך בלונדון, לשם חמקנו לסוף שבוע ארוך ומהנה. פתחנו את העיתון המקומי שהשאיר נער הקבלה על ידית דלת המלון. הכותרת הראשית היתה "ראש הממשלה האנגלי: אחיות (ורופאים) צריכים לדבר יותר עם חולים, ולפחות פעם בשעה במהלך אשפוז. דאגה לחולה (Caring) באה ראשונה, אחר כך כל השאר".
לאחר כוס תה עם חלב (המקום מחייב) התחלתי לעיין באינטרנט בכתבות הרבות שעסקו בנאומו של ראש הממשלה דייוויד קמרון, ותיארו את הדעיכה של מערכת הבריאות באנגליה בעשורים האחרונים. הציבור ונציגיו מלינים כי אין היום באנגליה רפואה ציבורית איכותית. אבל מה היא מערכת בריאות איכותית לדעתם? ובכן, היא מתוארת כמערכת שבה הדאגה של הצוות הרפואי לחולה מקבלת עדיפות ברורה על ניהול הטיפול או יחסי עלות-תועלת.
מדוע לדעתם חשוב לוותר על המיקוד האופנתי בניהול הטיפול במחלות כרוניות או בקיצוץ בעלויות רפואיות? האם אנחנו כל כך טועים? הרי אם נשאף לשירותי רפואה זולים הנותנים את אותה התועלת, אז יישאר יותר כסף לתרופות מתקדמות לסרטן, להשתלות מוח עצם או לחיסונים מודרניים. מדוע רפואה מונעת ויעילה, שהיא מהישגיה הבולטים של הרפואה המודרנית, באה על חשבון הדאגה לחולה? האם אפשר להיות חסכוני, מניעתי ואכפתי בו זמנית? אולי, אשרי המאמין.
יאללה אני בחופש, לא אתן לדברים שכאלו להעיב על השמיים מכוסי העננות הכבדה גם ככה בלונדון. היום התחיל בארוחת בוקר אנגלית נפלאה שכללה כ-4,000 קלוריות (לא היה שם אפילו ירק אחד למעט צ'יפס, אם אתם סופרים אותו), שאותה הצדקנו בדיעבד בהליכה של עשרה קילומטרים מדי יום על מדרכות לונדון ובשבילי הפארקים.
ארוחת הבוקר סיפקה לנו את כל האנרגיה הדרושה לחריש עמוק של המוזיאון הבריטי המהולל. למעשה, היינו שם למטרה מיוחדת מאוד - פתיחת הגלרייה "חיים ומוות" ובה מוצג אחד מעניין במיוחד: "עריסה אל מוות". מוצג זה הוא פרי יצירתם של חבורה רצינית מאוד בשם פרמקופיאה, שבה חברים רופאת משפחה, אמנית מתחום האמנות הפלסטית ואמן וידאו. חברי פרמקופיאה עוסקים בנושא היחס האמביולנטי שלנו לתרופות ולרפואה בכלל, חיים ומוות, המקום של רפואה בחיינו ותפיסת מושג הבריאות בתוך כל זה.
עבודת האמנות המרשימה "עריסה אל מוות" היא בין הגדולות במוזיאון ובין המפורטות ביותר. היא כוללת כ-30 אלף טבליות תרופה שונות הסרוגות בתוך תכריכים לאישה ולגבר. עשרות תמונות מחיי משפחות האמנים וידידיהם חושפים את הסיפור הבריאותי הממוצע של כל אדם החי היום בעולם המערבי המפותח. בעבודה ניתן לראות תמונות, חפצים ותרופות המלווים אותנו מילדות ועד זקנה: אמצעי מניעת הריון, חיסונים ראשונים לתינוק, שפשוף בברך בנפילה מאופניים, הופעת בעיות העיכול האופיניות בגילאי המעבר, הופעת לחץ דם גבוה בגיל מבוגר, אירועים מוחיים ועוד. הכדורים בתערוכה מציינים את הטיפול התרופתי הממוצע בכל גיל וגיל, כמו פירמידת גילאים של תרופות, כ-14 אלף כדורים לכל אדם בממוצע במהלך חייו. גם טופסולוגיה מצאה את מקומה בתערוכה, ממש כמו במציאות. טפסי שחרור תינוק מבית החולים, תעודות פטירה ואישורי מחלה.
בעודי מזהה חלקים מחיי בתוך הסיפורים, התמונות והאבזרים, ניסיתי לחשוב מה זה בעצם אומר. האם באמת היה צורך להכניס מעורבות רפואית כה גדולה ובממוצע 14 אלף כדורים לגופי במהלך החיים? האם זה ישנה באופן מהותי את איכות או משך חיי? שאלה זו עולה גם מתמונה של הורי אחד מחברי צוות פרמקופיאה. בתמונה נראים ההורים שוכבים בנחת במיטתם וקוראים עיתון, ותחתם מופיע הכיתוב: "אבא שלי תיעב רופאים בחרון אף, ולמזלו היה בריא כל ימי חייו. אמי הייתה מבין המקרים התכופים אצל הרופאים ולקחה מספר רב של תרופות למצבי חולי שונים. שניהם חיו חיים ארוכים, עד גיל 90 ו-91 בהתאמה, ובמותם ציוו את גופם למדע הרפואה".
מתוך תערוכת עריסה אל מוות. צילום: ישי לב
מהמוזיאון המשכנו לתיאטרון קטן ושכוח אל המופעל בהתלהבות נרגשת בידי קומץ מתבגרים צעירים. בערב קריר ורטוב נכנסו על קצות האצבעות לאולם הישן והחמים. תיאטרון בובות מקסים העלה גרסה של סיפורו של מרקס על "איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות". איש שנפל יום אחד מהשמיים ישר אל תוך סביבה כפרית טיפוסית. הוא נחשד בתחילה כשד, מכשף זדוני, מקור כל רוע וכל ביש מזל. בהמשך התגלה כוחו כמרפא, הילר אמיתי המביא מזור לעיוור, לפיסח ולעקרה. הוא הופך לסמל סטטוס ולכלי מסחרי, מנוף לרווחים מהדיוטות. בעלי הבית משלשלים את הרווחים לכיסם, מאכילים אותו שאריות ומחזיקים אותו בכלוב עלוב, לול תרנגולות. יום אחד הוא נעלם ולא שב עוד. חשבתי על הקו הדק שבין מכשף ומלאך, תקוות וניסים, אלטרואיזם ורפואה מודרנית ולאן אנחנו כולנו מתקדמים בבטחה.
לכל מטופל ישנו חשד בריא לגבי מוסד הרפואה. מחלה, בריאות ורפואה אינם מובנים מאליהם, וכל דבר שהוא לא מובן ואף בעל עוצמה עשוי להיות מועיל מאוד או מזיק מאוד, הרבה מעבר לשליטתנו. אצל חולים יש פעמים רבות כמיהה לנס ממוסד הרפואה ומהרופא בפרט. דבר זה מוביל לעתים לצריכת יתר של שירותי רפואה כמו חיסונים, תרופות וניתוחים מסוכנים בתקווה אופטימית לשיפור החיים, אך גם לחשדנות מסוימת כלפי כוונות הרופא והמוסד שבו הוא עובד. לעתים הרופא, ובמיוחד רופא המשפחה, נע בעצמו בין כל אלו - בין הרצון להועיל ככל יכולתו ללא כל ציפיה להחזר טובה לבין היותו כלי בידי גופים אינטרסנטים וחשדנות מטופלים החשים בכך.
האם כמות הרפואה הנצרכת על ידי אדם ממוצע בעולם המפותח, כולל ישראל, משנה באופן דרמטי את משך או איכות חייו? האם בישראל הרופא עדיין חופשי לפעול כאשר הוא מתבקש להתפנות ולהתמקד ברפואה אישית ואכפתית כמו שראש ממשלת אנגליה מצפה?
המעלה העל־טבעית היחידה של האיש הזקן מאוד עם כנפיים עצומות של מרקס הייתה הסבלנות, וזו בהחלט מעלה אחת שאני מייחל לעצמי ומשפחתי וגם למטופליי, אולי כתנאי לכל השאר. נראה, שאולי עם השנים אזכה לה, בינתיים אני חייב לרוץ. היכנסו ללינקים של התערוכה, ובמיוחד לאלו של "עריסה למוות" והסיפור של מרקס. מה דעתכם?