הוא שכב על המיטה המשותפת שלהם שהייתה מסודרת ויפה, כמו חדשה. סדין לבן מתוח תחתיו, שמיכה רעננה שמנמנה עוטפת אותו ורק פניו המבצבצים מביטים הישר מעלה. הזמן עבר והוא לא אמר דבר, ואז הפנה את פניו אליה, היא ליטפה אותו. עד עכשיו היא מרגישה את הפליאה שאחזה בידה הרגילה לחספוסו, פנים כה בהירים וחלקים. היא לא רגילה לחוש נעימות שכזו בעורו, רוגע בעיניו. נרגשת, היא חפנה את התחושה הנהדרת, קירבה את ידיה הקפוצות לפיה ונישקה. "קום! בוא נלך", ירתה לעברו, ובסוף המשפט ריככה, כמתחננת. "לא", הוא ענה עם עיניו, הסתכל עליה ארוכות, רגוע יותר מאי פעם, ואז אמר בקול ערב ורגוע: "טוב לי כך". ובעוד האות האחרונה משתהה באוויר, אט אט נעלם לו. העצב נמהל ברוגע שהתפשט בכל גופה. לראשונה ידעה שטוב לו, ונפשה הייתה מעט שלמה יותר. הוא בא לבקרה כי הוא דואג לה, הרי הוא רק רוצה שלא תדאג, זה בהחלט אופייני לו, חשבה. היא לא התקשרה מיד אלא חיכתה לבוקר. "קשר כזה לא רואים הרבה" אמר הרבי.
* * *
סיפורי רוחות הם הסוד השמור של אלו אשר נותרו לבדם, שסועים וחיים בשני עולמות. אם תשאלו אותם הם יספרו לכם על שיחות אל תוך הלילה עם אהובים שנפטרו, לחלקם זו דרך חיים. אך קרוב לוודאי שאם לא חוויתם זאת בעצמכם, לעולם לא תדעו, זה הוא סוד של חברים לאחווה, בעל כורחם.
שבוע לאחר שציינו שנה למותו סיפרה לי אשתו שפגשה אותו לראשונה כבר בליל השלושים. בערב, לבדה בחדרה, בוהה בטלוויזיה ושרויה במחשבות – פתאום הוא הגיח. סדק נקרע במציאות הרגילה, הפרעה בזמן, מהפך בהגיון. הוא נכנס פנימה נתמך במלאכים, וללא אומר יצא מהלא נודע אל תוך החדר לבוש במחלצותיו הטובות – אלה שלבש כשהיה יוצא לשוק או לביקורי נימוסין – כובע קסקט וחליפה. לפני שהלך לעולמו, הוא התעקש לדאוג שבצמוד לחלקת הקבר שלו תהיה חלקה גם בשבילה, מראש לא הסכים להיפרד. כעת, היא הסבירה, הוא רק בא להראות למלאכים שהיא האחת שלו, שלא יטעו חס וחלילה. הוא הביט לעברה ואז לעברם והנהן. הם הבינו וחזרו עמו לאותו מקום לא ידוע. כשהכל חזר להיות רגיל והגיוני, היא פנתה מיד לארון הבגדים שלהם, שלא חשבה לפנות מדבריו, והופתעה למצוא את הבגדים שלבש בארון. האם זה באמת קרה?
צילום: אורה לב
בבית הספר לרפואה למדתי ששמיעת קולות וראיית מראות שאינם, לפחות בעיני המתבונן מהצד, הם הוכחה לכך שהמטופל חולה נפש שאינו מבדיל בין מציאות ודמיון. הוסבר לנו אז כי "הלוצינציות" (חזיונות) היא תופעה שכיחה למדי בקרב חולים סכיזופרניים או בפגיעות נוירולוגיות. אף אחד לא ניסה להסביר את המקרים בהם זה הביטוי היחיד להתנהגות החורגת מהנורמה, כאשר כל השאר תקין. האם ניתן לטעון שאנשים שרואים חזיונות בתקופת האבל על אהוביהם פיתחו לפתע מחלת נפש קשה, או שאולי חזיונות הם פשוט חלק מהחיים?
מתברר שהמחקר הרפואי עוקב כבר למעלה מ-20 שנה אחר תופעת החזיונות כתופעה נורמלית לחלוטין במצבי לחץ (דחק). במחקר שנעשה בקרב אבלים בשנות ה-80 נמצא כי כמעט כל האבלים (יותר מ-80%) חווים חזיונות הקשורים ליקיריהם, בעיקר בחודש הראשון לפרידה. החזיונות הנפוצים ביותר הן תחושה שהנפטר נמצא בסביבתך, מדבר אלייך, מצבים בהם האבל שומע את קולו של הנפטר או רואה אותו, והנדיר ביותר – תחושה שהנפטר נוגע בך (שכיח יותר אצל גברים). נשים הוזות בבן זוג שהלך לעולמו יותר מגברים (או מספרות על כך יותר), ובעיקר אלו הסובלות מבדידות. על אף שבסרטים רוחות רפאים מוצגות בדרך כלל כשליליות ומפחידות, בתקופת אבל כמעט כל המדווחים על חזיונות מתארים אותם כחיוביים. ככל שהאבל קשה יותר, הסיכוי לחזיונות חיוביים גבוה יותר.
מטופל יקר אשר אהבתי, שהיה מגיע מדי שבוע לעדכן אותי אודות מצבו הבריאותי, מת לפני מספר חודשים. אשתו, איתה אני עדיין בקשר, סיפרה לי שהוא ממשיך לעזור לה, גם אחרי מותו. לא רק רגשית, אלא גם בדברים הפשוטים, ענייני דיומא. מדי שבוע הם נפגשים בחלום, הרי לאחר עשרות שנים של נישואין לא נפרדים ככה בבת אחת. אשה זו חכמה ומבינת דבר, אך היא לא טרודה בשאלות של אמת או חלום, ונותנת לעצמה להיסחף אל תוך סיפור חייה. בלילה האחרון בעלה הגיח בחלום והציל את חייה כאשר דאג שלמחרת תנקה את הארובה שהייתה על סף סתימה. לפני שבוע דרש שתחפש במגירה את הסטרלינגים הישנים שעוד רגע פג תוקפם, ורק בזכותו החליפה אותם בחדשים. גם הערב תכין עצמה לפני השינה, ותשקע אל תוך עולם של פגישות עמוסות בעצות וחילופי חוויות.
מטופלת ותיקה שנוטלת משככי כאבים על בסיס קבוע, החלה באחרונה להתנהג מוזר. רגע לפני שבתרועת ניצחון פתרתי את הבעיה בהינף DELETE במחשב וביטול התרופה החשודה, ביקשתי שתספר לי מה בדיוק קורה. מסתבר שלאחרונה היא לא רק מדברת "שטויות" אלא אף מכינה שקיות של בגדים בעבור קרואיה שכבר בעולם הבא. אחותה הגדולה ואמה מגיעות לבקר אותה, דורשות בשלומה ומבקשות את עזרתה. היא רואה ומשוחחת איתן במשך דקות ארוכות. המטפלת שלה, שהגיעה מהצד השני של כדור הארץ ונמצאת בצד מיטתה יום ולילה, מצאה דרך נפלאה וטבעית לגשר על הפער בין מציאות ודמיון. היא שומעת את השיחות בין הנוכחים בגוף וברוח, ומבצעת את כל הנאמר בהן מתוך כבוד והערכה לחיים שלמים השבים ומבצבצים כעת בהזיותיה של המטופלת, לה היא קוראת סבתא.
בין ערות לשינה, הסדק הכה חשוב הזה, היא מורה למטפלת שלה "תכיני לה דייסה"
"אין בעיה סבתא, הנה הכנתי"
"איזו דייסה? היא אוהבת רק סולת"
"זו בדיוק הדייסה, סבתא".
המטפלת, מהרחק הרחק מכאן, לא הביאה עמה תרבות של שדים ורוחות ואינה מאמינה בהם, לא באופן גלוי לפחות. היא פשוט מכבדת את התופעה הזו כחלק מהחיים. אבל כאן בארץ, הילדים דורשים שאפסיק את התרופה החשודה כי "המצב בלתי נסבל, באמת בושות, מה זה?". שאלתי את המטופלת היקרה שלי אם תרצה שאפסיק את הביקורים של אחותה ואמה. תשובתה היתה "מה פתאום, עד שהגיעו לבקר אותי? כל כך רציתי שיחזרו לבקר ולייעץ לי". דילמה?
כרופא משפחה שהגיע לכאן ברכבת של הגיון ודעת, מחקר והוכחות, עלות ותועלת – זה לא טבעי עבורי לשמוע סיפורים כאלה. רק לאחרונה נפתחתי לשמוע אותם, לראות את מטופלי מספרים על חזיונות וחלומות המלאים בהוראות והנחיות, מדברים בפנים קורנות מאושר וגאווה, ודמעה של עצב בעיניהם. אני נזכר בחלום ילדות שהיה לי, בו קיוויתי שיום אחד יהיה לי חבר רק שלי, אח גדול, שיוכל לארח לי לחברה, לענות לשאלותי בהגיון רגוע, מלא בחמלה ואהבה. אחד שתמיד נמצא שם בשבילך, לא כועס, לא עייף, לא מעביר ביקורת. קשה להאמין עד כמה עולם שכזה חיוני לנו בגדילה, וגם הלאה בשלבי החיים. בני משפחה אשר לרוב לוקחים על עצמם את התפקיד הזה בחיים לא לעד יהיו עמנו, בני זוג תמיד יפרדו. החיים שאחרי המוות של יקירנו מזמנים לנו שותף שהולך איתנו ומסייע להתמודד עם החיים, ובעיקר בשנה הראשונה לאחר המוות. שותף שככל שנצטרך אותו יותר, כך יגדל הסיכוי לפגוש אותו מדי לילה, אם רק נרצה.