‫טיפלתי בה, נפרדתי ממנה –נשארתי איתם‬

"כאן, ממש כאן, תיגע!", היא אוחזת בידי ודוחפת אותה אל מתחת לבית החזה. כאב חד בצלעות שמיאן לעזוב הביא אותה אלי. לפני מספר שבועות רופא אחר ביטל זאת, ביטל אותה. עבר חודש שלם והכאב עדיין שם, חודש! האם אני הייתי מתייחס אחרת כבר בהתחלה? מדוע המתינה חודש, האם גם אני הייתי ממתין? אני חושד שכן, הייתי נוהג בצורה דומה, הייתי ממתין – לא טוב.

אני ממשש את העור, הצלעות הבולטות ואז לוחץ עמוק. "איי" היא קופצת לאחור. כאב עז מפלח את פניה מתובל במבט מופתע, נעלב ומאשר, כמעט בטוח באבחנה. בגיל 80 היא כבר ידעה שזה לא כאב שמקורו בשריר, את הגוף הזה היא מכירה. זה גם לא בא מאחת הצלעות הבודדות בבטן התחתונה, זו שפעם נשברה. לא ולא, זה בא הישר מהיכן שהיא חששה.

"תשכבי ישר, כופפי מעט את הברכיים", אני מבקש, והיא מבצעת. נותנת את עצמה כבר, מבינה שהדברים נעשים קצת יותר רציניים כעת. העברת יד מופתעת מעל אזור הכבד. ידי שכה רגילה לתחושה חלקה ומוכרת, דופן שכמעט בלתי מורגשת, מרגישה פתאום משהו שונה. איבר אחר שוכן לו שם: דופן מגורגרת, מלאה גושים קטנים וגדולים. "אי סדירות דופן הכבד במישוש", זה מה שארשום בתיק הרפואי.

צילום: אורה לב

 "תאכל משהו דוקטור, אתה רזה נורא", הם מציעים, ובחילה אוחזת בי. איזה ביקור בית נורא, איזה אנשים נחמדים. סיר של קובה בדרך אלי ובן זוגה מנסה לדחוף לי שטר לכיס, אני לא רוצה, אבל קשה לסרב. הלב מתחמם אט אט. מתחיל לסבול שוב את תפקידי, או שהייעוד שב וקורא לי, לא יודע.

 "תראו, אי אפשר לדעת ככה מבדיקה, בואו נעשה אולטרסאונד", אני שב אליה ואל בן זוגה. אני משקר פעמיים (זה כן חמור, ו"אנחנו" לא נעשה דבר – זו היא שתעשה אולטרסאונד). "אנסה לקבוע לכם, אולי כבר למחר". "למחר?", בעלה שואל. שיט, אני חושב, זו הייתה טעות.

 למעשה זה התחיל בטובה. בעלה ביקש שאעבור לבקר אותה בדרך הביתה. אני לא מכיר אותה מלבד שלום מזדמן ברחוב או במכולת. בכניסה לבית לא הבחנתי כמעט לאן אני נכנס, ממהר כרגיל, ואילו כעת הכול עצר מלכת – יושב ליד שולחן מטבח עטור בקפידה במפה סרוגה, שעון אורלוגין מתקתק לאיטו וסביבי רהיטי עץ כבדים – מבחין בכל פרט, כותב.

 שובר את הראש כיצד אני עושה סדר בסערה הנוראה שפקדה אותם, אותנו, מוציא הפניות. למי אפנה, מי עוד יוכל לשאת עמי בנטל ההוכחה, לסייע בקבלת הממצא הנורא, ללוות אותה במלחמתה האכזרית, לתת תקווה.

 אחרי כמה דקות מתחת למים, אני מפסיק לרשום ולוקח אויר. סביבי תמונות מהגיוס של הנכד, ליד תמונה של זוג ביום חתונתו. האור מבחוץ מאיר בקרן אלוהית את המטבח הלבן והמצוחצח, הכל מסודר בארונות, ללא אף כלי המוצג לראווה. ממלכתה. במרפסת הגדולה ממתינה קרמיקה מבריקה והרבה כסאות פלסטיק ערומים ומכוסים במעיל פלסטיק שחור. המרפסת והכיסאות מעלים בי מחשבה נוראה, דוחק אותה הצידה בבעיטה.

 הבשורה הייתה צפויה וקשה, קיבלתי אותה בתוך שלושה ימים מהביקור הראשון, בפקס ממכון ה-CT אליו שלחתי אותה, לאחר החשד שעלה מהבדיקה הראשונה. בדרך אליהם התייעצתי בטלפון עם רופאה עמיתה, לחיזוק, כמו שלוק קפה חזק ומר לפני יום העבודה. הסברתי לבעלה וגם לה כל מה שרצו לדעת.

 מאז שוחחנו יום יום, ואת המשפחה פגשתי במרפאה. לקחתי סיכון והסברתי להם כי בגיל הזה ובמצב הזה, כימותרפיה היא לא קלה וההצלחה, בלשון המעטה, לחלוטין לא מובטחת. עומדת בפניהם החלטה. מצדי הבטחתי טיפול נגד כאבים ובחילות, ביקורי בית, נוכחות ותמיכה מלאה. כך היה.

 זה הסתיים מהר מאוד, זה היה די ברור מההתחלה. את בעלה אני ממשיך לפגוש באופן קבוע. כל כך חיובי, משתדל להאיר את פני הנפולות מעייפות ומבוכה כאשר הוא נכנס לחדרי במרפאה. לפעמים, כאשר הוא לא מבחין בי חולף לידו עם המכונית בשכונה, אני מבחין במבט אחר. ואז אני עוצר, מחייך ומברך. אני לא בטוח שזה עוזר אבל כך אנו ממשיכים, יד ביד, עד שארגיש כי הוא אינו זקוק לכך יותר, עד שאני אוותר.

 "אני מתבייש מהחתנים, לא נעים כי הם אנשים צעירים, יש להם חיים שלהם. אבל הבנות לא מוותרות. הן אומרות 'אתה הכול בשבילנו', והחתנים אומרים שאני כמו אבא שלהם", הוא מספר, "כל בוקר מתקשרים, כל אחרי צהריים יש אצלי משמרת, ובסוף השבוע כולם באים לשבת עם סירים". מהמשפחה הזו למדתי את כוחה של תמיכה משפחתית אמיתית, עקשנית, לאורך שנים.

בשעת משבר משפחות אמורות להתלכד, כך למדתי בבית ובהתמחות ברפואת משפחה. כל אחד מוותר קצת על המרווח שלו, על המקום בחדר, על האוכל שהוא אוהב, על ההתמקדות בהצלחה האישית – ומשאיר מקום לאחרים, למשפחה. משפחות שיש להם את הגמישות הנחוצה יודעות גם לחזור עם סיום המשבר לתפקוד חדש, לא בדיוק לאותו המקום בו היו בהתחלה. במקרה הזה המשפחה הבינה כי אי אפשר להשאיר את האב הקשיש שימשיך במסלולו העצמאי, חייבים לשנות משהו, לעשות התאמות. כולנו יודעים שזה לא פשוט, מתחים במשפחה שהיו פעם חוזרים וצפים, ולרוב אנו נבוכים מדי בכדי לדבר עליהם. "אם אבא אף פעם לא היה שם בשבילי, למה אני צריך לבטל עצמי כעת בשבילו", למשל. משמעת משפחתית מחזיקה זמן קצר מאוד מניסיוני, ילדים שמורגלים לקבל את מרות המשפחה ו"יתגייסו", יהיו נוכחים זמן קצר במקום של ויתור על עצמם ו"ישתחררו משירות" בתוך שבועות עד חודשים, במקרה הטוב. יחד עם זאת, משפחות שאני פוגש מדי יום מפתיעות אותי ביכולת שלהם לוותר על הכל, כל עוד האהבה נמצאת. אז אולי המסר הכי חשוב לעצמי שאני לומד, הוא להשאיר את האהבה בלב המשפחה וכל השאר יהיה בסדר, ממילא השאר פחות חשוב.

עם הזמן משפחתם כולה עוטפת גם אותי באהבה, אולי נצמדים לקשר הרגעי שלי אליה אולי כי אני קצת חלק מהמשפחה עכשיו. אני מחזיר באותה המטבע. שכנים שאולי לא הייתי זוכה לשוחח עמם לעולם, פתאום הופכים לדמות לחיקוי והערצה, לחברים טובים, ואני שלהם בכל יום, מקום ושעה. 

לפני שנים רבות, ביומי הראשון להתמחות ברפואת משפחה, אחרי שנה בה הייתי רופא כללי על תקן רופא משפחה, פגשתי לשיחת היכרות את המנחה האישי על פלאפל וחומוס באבו-גוש. כבר כרופא כללי, זמני, שיצא מבית הספר לרפואה עשיתי ביקורי בית והדאגה למטופל הטרידה את מנוחתי, עד כדי כך שקצת דאגתי. 

בחרתי דווקא אותו כמנחה להתמחות כי ידעתי שהוא איש של אנשים, כולו לב. בפגישתנו הראשונה הקראתי לו תקציר של מאמר מכובד שדיווח על כך שככל שהרופא אכפתי יותר בתחילת דרכו המקצועית, כך הוא מגיע מהר יותר לשחיקה. הבעתי את מבוכתי ודאגתי. המנחה מצדו לא התבלבל והחזיר אלי "שאלה קשה, אז מה הבחירה שלך?".